השופט ס' ג'ובראן:
המערערים הורשעו בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (פ"ח 1175/05), על פי הודאתם, בעבירה של הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין; בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין; ועבירה של שהיה בלתי חוקית, לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952. כן הורשע המערער בע"פ 4861/07 (להלן: סלאמה) בעבירה של התחזות כאדם אחר, לפי סעיף 441 לחוק העונשין. על פי כתב האישום, המערערים, ביחד עם נאשמת נוספת (להלן: מירב) ואדם נוסף (להלן: ראפת) קשרו קשר לשדוד אדם שהעסיק בעבר את מירב בזנות (להלן: המנוח). המערערים וראפת נכנסו לדירתו של המנוח באמצעות מפתח שהיה בידי מירב, ובמהלך ביצוע השוד כפתו את המנוח, הכו אותו וקשרו סביבו סדין, ובשל כך הביאו למותו.
ביום 23.4.2007 גזר בית המשפט המחוזי (כבוד סגנית הנשיא ב' אופיר-תום והשופטים מ' סוקולוב וי' שנלר) על המערער בע"פ 4907/07 (להלן: באסם) עונש של עשרים שנות מאסר בפועל בגין עבירת ההריגה; עונש של חמש שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי למשך שלוש שנים בגין עבירת השוד; ועונש של שישה חודשי מאסר בפועל וארבעה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים בגין העבירה של שהייה בלתי חוקית. כן הורה בית המשפט על הפעלתו של עונש של שישה חודשי מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד כנגדו. בית המשפט קבע כי עונשי המאסר ירוצו במצטבר, כך שסך הכול ירצה באסם עשרים ושש שנות מאסר בפועל.
בית המשפט גזר על סלאמה עונש של שמונה עשרה שנות מאסר בפועל בגין עבירת ההריגה; ארבע שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי למשך שלוש שנים בגין עבירת השוד; ושנים עשר חודשי מאסר בגין עבירת ההתחזות ועבירת השהייה הבלתי חוקית. כן הורה בית המשפט על הפעלתו של עונש של שמונה עשר חודשי מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד כנגדו. בית המשפט קבע כי עונש המאסר על תנאי שהופעל כנגדו ירוצה כששישה חודשים מתוכו ירוצו בחופף לעונש שנגזר עליו, ושאר העונש, כמו גם יתר העונשים שנגזרו עליו, ירוצו במצטבר, כך שסך הכול ירצה סלאמה עונש של עשרים וארבע שנות מאסר.
בית המשפט גזר על המערער בע"פ 5293/07 (להלן: פאדי) עונש של שמונה עשרה שנות מאסר בפועל בגין עבירת ההריגה; ארבע שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי למשך שלוש שנים בגין עבירת השוד; ושישה חודשי מאסר בפועל וארבעה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, בגין עבירת השהייה הבלתי חוקית. כן הורה בית המשפט על הפעלתו של עונש של שבעה חודשי מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד כנגדו. בית המשפט קבע כי עונש המאסר על תנאי שהופעל כנגדו ירוצה כשחודש מתוכו ירוצה בחופף לעונש שנגזר עליו, ושאר העונש, כמו גם יתר העונשים שנגזרו עליו, ירוצו במצטבר, כך שסך הכול ירצה פאדי עונש של עשרים ושלוש שנות מאסר.
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ערערו המערערים לבית משפט זה. במסגרת ערעוריהם טוענים המערערים, כל אחד בערעורו, כי טעה בית המשפט המחוזי משהחמיר בעונשיהם ומשקבע כי העונשים בגין העבירות השונות בהן הורשעו ירוצו במצטבר. לטענתם, בנסיבות העניין מהווים העונשים שנקבעו להם החמרה של רף הענישה, ועומדים ברף שנקבע לעבירות שבוצעו בנסיבות קשות הרבה יותר. לטענת המערערים, שגה בית המשפט המחוזי משלא נתן ביטוי מספק לעובדה שהמתת המנוח לא היתה תוצאה שתוכננה על ידיהם, ולכך שלקחו אחריות על הפרשה בשלב מוקדם ביותר, וללא כל תמורה.
מנגד מבקשת המשיבה לדחות את הערעור, בהדגישה את חומרת מעשיהם של המערערים. לטענתה, לא ניתן להתייחס בסלחנות לכך שהמערערים לא התכוונו מראש לקטול את המנוח, לנוכח העובדה שבמסגרת השוד הכו אותו, כפתו אותו והביאו למותו בחנק, כשהם מותירים אותו קשור כשפיו ואפו חסומים במגבת ובסדין. בנסיבות אלו, טוענת המשיבה כי המערערים יכלו בהחלט לצפות שמעשיהם יגרמו למותו של המנוח. עוד טוענת המשיבה כי תקיפת המערער לא היתה אך מעשה שנועד להקל על ביצוע השוד, אלא מעשה פלילי העומד בפני עצמו, והראוי לענישה עצמאית. לטענתה, לאחר שנטלו את שללם יכולים היו המערערים להותיר את המנוח במצב שמסכן פחות את חייו, ומשלא עשו כן, עליהם לשאת באחריות לכך.
לאחר שעיינו בהודעות הערעור ובנספחיהן, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, באנו לכלל מסקנה, כי דין הערעורים להתקבל בחלקם, כפי שיפורט להלן.
לא ניתן לחלוק על חומרת מעשיהם של המערערים, אשר הביאו למותו של אדם בעבור בצע כסף. הגם שלא היתה להם "כוונה תחילה" להביא למותו של המנוח, ובשל כך לא הואשמו בעבירת הרצח, הרי שאין להתעלם מהאלימות שהפעילו כלפיו, אשר הביאה בסופו של דבר למותו, וכל זאת במסגרת השוד אותו ביצעו. אלימות זו לא היתה מקרית, והמערערים אף לא יכולים להיבנות מהטענה לפיה היא הופעלה בתגובה להתנגדות המנוח. המערערים צפו התנגדות זו ונערכו לה מראש, בבואם לשדוד את המנוח כשהם בחבורה יחד עם ראפת, וכשהם נושאים עמם אמצעים לכפות את המנוח ולנטרלו, אותם אמצעים שהביאו לבסוף למותו. זאת עשו המערערים כשהם שוהים בלתי חוקיים במדינה ובשעה שעומדים ותלויים כנגדם עונשי מאסר על תנאי. משכך, לא מצאנו מקום להתערב לגופם בעונשים שנגזרו על המערערים בגין העבירות השונות בהן הורשעו.
עם זאת, ומבלי להמעיט כהוא זה מחומרת המעשים, מצאנו לנכון לשנות את הדרך שבה ירוצו העונשים שנגזרו על המערערים בעבירות השונות.
כידוע, קובע סעיף 45(א) לחוק העונשין כי מי שנדון במהלך משפט אחד למספר עונשי מאסר בפועל בגין ביצוע עבירות שונות לא ישא אלא את עונש המאסר של התקופה הארוכה ביותר, אלא אם הורה בית המשפט אחרת. כפי שהתפרש הסעיף בפסיקתו של בית משפט זה, ככלל, לא ירוצו עונשי מאסר שנגזרו באותו משפט במצטבר, אלא במקרים חריגים הדורשים הנמקה מיוחדת, בהתאם לנסיבות המקרה (ראו ע"פ 9059/03 יוסבשוילי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.3.2007)).
בענייננו, חרף חומרת המעשים, עומדת לזכותם של המערערים עובדת הודאתם המהירה, בייחוד בכל הנוגע לבאסם, אשר התוודה על המעשים בחקירתו מבלי שנחשד בהם ואף שיכנע את חבריו להודות. עוד יש להתחשב בענייננו בתקופת המאסר הממושכת שממילא נגזרה על המערערים בגין עבירת ההריגה.
אשר על כן אנו מורים כי עונשי המאסר בפועל שנגזרו על המערערים בגין עבירת השוד ירוצו כשהם בחופף לעונש המאסר בפועל שנגזר עליהם בגין עבירת ההריגה. לעונשים אלו יצטרפו יתר עונשי המאסר בפועל שנגזרו עליהם ועונשי המאסר על תנאי שהופעלו בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, בהתאם לדרך שבה קבע כי ירוצו. משכך, ירצה באסם עונש של עשרים ואחת שנות מאסר בפועל; סלאמה ירצה עונש של עשרים שנות מאסר בפועל; ופאדי ירצה עונש של תשע עשרה שנות מאסר בפועל. יתר חלקי גזר דינו של בית המשפט המחוזי יעמדו על כנם.
סוף דבר, הערעורים מתקבלים באופן חלקי, כאמור לעיל.
ש ו פ ט
השופט א' גרוניס:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופטת א' חיות: